החלטה בתיק ת"א 18177-08-09

המשיבה הגישה תביעה כספית בגין נזקי גוף ונזקים אחרים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממעידה על מכסה ביוב במדרכה הנמצאת בשטחה המוניציפאלי של המבקשת. לטענת המבקשת, יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף מחמת התיישנות (להלן: "הבקשה"). 

טענות הצדדים:

1.         לטענת המבקשת, אירוע המעידה נשוא התביעה התרחש ביום 27.12.2001, כאשר כבר באותו יום אובחן שבר באצבעות כף ידה השמאלית של המשיבה והיא קיבלה טיפול רפואי, כפי שעולה מגיליון חדר המיון, אשר צורף לכתב התביעה. משכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום התרחשות האירוע.

            המבקשת טוענת כי מאחר וכתב התביעה הוגש רק ביום 24.8.2009, דהיינו, בחלוף למעלה משבע שנים ממועד קרות האירוע, הרי שהתביעה התיישנה ודינה להידחות על הסף. 

2.         לטענת המשיבה, יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות מיום שהתגלה הנזק, בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולפי הנטען בסעיף 6 לכתב התביעה, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מחודש 10/2002, עת התגבש נזקה של המשיבה לאחר ניתוח שעברה ולפיכך, במועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

            כמו כן, טוענת המשיבה כי דחיית התביעה על הסף הינה סעד קיצוני וכי טענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי ובקשה זו אינה המסגרת המתאימה לכך.

3.         בתגובה לתשובת המשיבה, המבקשת טוענת כי סעיף 89(2)לפקודת הנזיקין חל כאשר הנזק לא נתגלה ביום שאירע, וכי אין זה המקרה בענייננו.

            מחוות הדעת של פרופ' שטהל, אשר צורפה לכתב התביעה, עולה כי במועד האירוע המשיבה נבדקה ואובחנה כסובלת משבר באצבעות כף היד, ומכאן כי הנזק בעניינה של המשיבה התגלה כבר במועד האירוע.

            המבקשת טוענת, כי לעניין מועד גילוי הנזק, ההלכה הפסוקה קובעת כי לא די בנזק של מה בכך, ברם אין להמתין לגיבושו של הנזק במלוא היקפו ומועד הגילוי למניין תקופת ההתיישנות הינו המועד בו הניזוק, כאדם סביר, היה מגיש תביעה בגין הנזק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554).

            לשיטת המבקשת, לא ניתן להתייחס אל השבר ביד כאל נזק של מה בכך וברי כי אדם סביר היה מגיש תביעה בגין נזק זה.

            עוד טוענת המבקשת, כי טענת המשיבה, לפיה יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות ממועד התגבשות הנזק סותרת את הדין ואת ההלכה הפסוקה והמושרשת, לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד גילוי הנזק ולא ממועד התגבשותו.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית

4.         על התיישנות עוולה בנזיקין חלות שתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו. האחת, היא ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן : "חוק ההתיישנות") והשנייה, היא ההסדר הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.

            סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תחילתה של תקופת ההתיישנות הינה ביום בו נולדה עילת התובענה.

            בפסיקה נקבע כי היום בו קמה עילת התביעה הינו המועד בו מתגבש בידיו של התובע "כוח תביעה", דהיינו, ביום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו מצד הנתבע ואילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט ומוכיח את תביעתו, היה זוכה בפסק דין [ראו: ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס נ' ISRAEL BRITISH BANK, פ"ד מד(2) 265 (1990), עמ' 271 והפסיקה הנזכרת שם].

            בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת תוך 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה.

            סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג לתקופת ההתיישנות הנ"ל, כאשר נעלמו מהתובע  העובדות המהוות את עילת התביעה ובמצב דברים זה מניין תקופת ההתיישנות יתחיל מן המועד בו התגלו העובדות המבססות את התביעה.

5.         סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מאמץ אף הוא כלל גילוי, אשר נועד להיטיב עם הניזוק ולפיו, תקופת ההתיישנות בעילת תובענה הכוללת נזק, מתחילה ביום בו אירע אותו נזק, אולם אם הנזק לא התגלה ביום בו אירע, התביעה תתיישן תוך 10 שנים מיום שאירע הנזק.